אל תפסידו

לא נעים להיות לוזר, ועוד יותר לא נעים להיות לוזר באמריקה. מסתם איש עסקים לא יוצלח במאה ה-19, דרך ווילי לומן ב"מותו של סוכן" ועד האקס המושפל של בריטני ספירס - ההיסטוריון סקוט סנדג' בדק איך הפך התואר מפסידן לחלום בלהות כל אמריקני. האבולוציה של הכישלון

טל זלמנוביץ',ניו יורק פורסם ב"סופשבוע" של מעריב

בריטני ספירס, לשעבר נערת פופ וכיום אם לשניים, עובדת חזק על קאמבק. מאז ילדה את ג'יידן ג'יימס לפני חודשיים היא עסקה בהקלטת אלבום חדש, השילה קילוגרמים עודפים, חברה לפאריס הילטון למסיבות באל-איי ובעיקר זנחה את בעלה הלוזר קווין פדרליין.

"בדיווחים האחרונים בעיתונות על הגירושים של ספירס מפדרליין נאמר שהיא נפרדה ממנו בהודעת טקסט שבה כתבה אני שונאת אותך. אתה לוזר", מגולל את עיקרי הפרשה סקוט סנדג',היסטוריון מאוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג שבפנסילבניה.לדבריו,הודעת הטקסט האכזרית של ספירס מעידות רבות על התרבות האמריקנית.

"לפני 150 שנה, לוזר היה מישהו שהפסיד כסף בסיטואציה עסקית. באותם ימים בני נוער לא השפילו אלה את אלה בהדבקת התווית לוזר, נשים לא הסבירו כך את רצונן בגירושים ועיתונאים לא תיארו באמצעות המונח אנסים ושודדים. המטען הערכי השלילי שהמונח הזה אסף עם השנים מעיד על שינוי עמוק שחל בחברה".

החלום האמריקני, יודע כל צופה טלוויזיה ממוצע, הוא חלום על עוצמה והצלחה כלכלית. התרבות והאידיאולוגיה האמריקנית, בגיבוי קפיטליזם נמרץ, עובדות קשה לשכנע את אומת השפע שרק לווינרים יש זכות קיום.סנדג' יצא להילחם בסגידה האמריקנית לגיבורים ולחקור את אלה שאמריקה מתכחשת לקיומם-המפסידנים. בעבודת הדוקטורט שלו, שפורסמה לפני כשנה כספר בשם A HISTORY OF FAILURE IN AMERICA;BORN LOSERS   (הוצאת הארוורר), משרטט סנדג' את הדרך שעשה ה"לוזר" ממונח נייטרלי שמתאר כישלון כלכלי למונח מפתח בתרבות של ימינו.

את המסע לארץ הכישלון התחיל סנדג' במאה ה-19, עידן ה"סלף מייד מן"-אדם שהתחיל מאפס ובנה בכוחות עצמו אימפריה. מאה שבה הקפיטליזם התגבש לכדי השיטה הכלכלית שאנו מכירים, ודמות היזם הפכה מודל לחיקוי עבור מרבית האמריקנים. המהפכה התעשייתית האיצה את הצמיחה הכלכלית, מלחמת האזרחים העניקה לאזרחים רבים חופש רב יותר ואפשרות להיכנס לפוליטיקה, עליית תקשורת ההמונים דרבנה את הצמיחה התרבותית, הרפתקאות אימפריאליסטיות ודחף ליישוב הספר הבטיחו בום נדל"ני. לטענתו של סנדג', אלה אמנם המאפיינים שיבחרו האמריקנים לציין כשהם מביטים אחורה, אולם זו תמונה חסרה, כי היא משכיחה ומדחיקה את סיפוריהם של מיליונים שלא הצליחו לממש את מיתוס היזם המצליח. זה מה שהוביל אותו לחזור לנקודה שבה התהווה המיתוס ולבדוק כיצד הפך הלוזר לחלום הבלהות האמריקני.

"באמריקה של 1800", מוביל סנדג' אל התחנה הראשונה, "לוזר" היה מונח צר ששימש להגדרת אנשי עסקים שהפסידו כסף בעסקה כושלת. כך,למשל,כינה עיתון מקומי בבוסטון ב-1820 את בעליו של בית מלון שנשרף. בידיעה תיאר העיתון את הבעלים כלוזר גדול, מפני שהשקיע כסף רב ברהיטים ובמלאי של אלכוהול,וכעת,משהם עלו באש,נגרם לו הפסד כספי גדול.

"מאמצע המאה ה-19 הוא מתפשט בהדרגה משפתם של אנשי העסקים שהשתמשו בו לתיאור אנשי עסקים במצבים שונים של פשיטת רגל,חובות ומיזמים כושלים,ומחלחל אל הנפש ואל התרבות. כיום לוזר הוא שם קוד למישהו שזהותו חסרת ערך ולא ניתנת לתיקון,שהכישלון הוא המאפיין העיקרי של אישיותו ושל חייו. כמובן שאם תשאלי אמריקנים מה דעתם על לוזרים, הם ישיבו בקלישאות כמו הלוזר היחיד הוא זה שמוותר וכדו'. אבל כשמסתכלים רחוק יותר, מגלים עד כמה עמוקה אחיזתו של המונח הזה בחייהם ועד כמה הוא מאיים עליהם".

כדי לגלות איך הפכו הלוזרים לסיוט האורב בפינה לכל אמריקני חשף סנדג' את סיפוריהם ואת כשלונותיהם של כמה מפסידנים לאורך המאה ה-19. "רציתי למצוא אנשים אמיתיים ולהבין איך הם ואלה שהכירו אותם תפשו את חוויותיהם, הוא מסביר. "במקום להסתפק בייצוגים שלהם בספרות,בתרבות הפופולרית או בדרשות של אנשי דת,כפי שהיסטוריונים רבים עושים, ניסיתי למצוא סיפורים בלתי מתווכים,סיפורים שאנשים סיפרו לעצמם ולקרובים להם".

איך מוצאים סיפורים של לוזרים בחברה שמאוימת על ידי כישלון?

"זאת הייתה שאלתי הראשונה. כשהתחלתי לעבוד על הפרויקט,כולם טענו שהמחקר שלי ייכשל מפני שלעולם לא אמצא מקורות. זה נכון שכשאדם חסר פרוטה נמצא זרוק בתעלת ניקוז במרכז ניו יורק,המכתבים והמסמכים שלו לא יגיעו לארכיונים של ספריית הקונגרס למשמורת,כפי שנעשה עם ניירותיו של הנרי פורד. עם זאת,לא ניתן להסיק מכך שאין תיעוד של כישלונות. להפך, מתברר שמסמכים של משפחות רבות שכן נשמרו בארכיונים מכילים מידע רב על כישלונות, בעיקר אם בודקים התכתבויות ויומנים של אנשים משנים של משבר כלכלי כמו 1819,1837,1857,1873,1893. אמריקנים לא אוהבים לדבר על כישלון אישי או לאומי ומעדיפים להאמין שאמריקה היא כולה הצלחה,אך מתברר שכישלון הוא דווקא חלק מרכזי מניסיון החיים שלהם והם מודים בכך בדיונים פרטיים.

"סוג אחר של מקורות שנעזרתי בהם הוא דוחות של הערכות אשראי. ב-1841 נוסדה בניו יורק חברת דן אנד ברדסטריט כחברה לאיסוף מידע על אנשי עסקים עבור בנקים ועסקים אחרים. חוקרי אשראי מהמאה ה-19 לא עבדו עם מערכות סטטיסטיות מתוחכמות ולא היו בידיהם אמצעים לכמת את נכסי האדם ואופיו לכדי דירוג אשראי, כפי שנעשה היום. לכן הם העריכו אותו על פי קריטריונים כמו גיל,מצב משפחתי,מעמדה הכלכלי של משפחת אשתו,הסיכויים לכך שאביה של אשתו ישלם את חובותיו במקרה שהמיזם בעסקי ייכשל,הרגלי צריכת האלכוהול שלו,התדירות שבה פקד את מגרשי מרוצי הסוסים,הרגלי הקנייה של אשתו – האם היא בזבזנית איומה שמתפתה לכל אופנה חדשה? ועוד. הדוחות האלה,שנקראים כמו סיפורי חיים קטנים,אינם מסתפקים בסקירה חד פעמית של מבקש האשראי אלא מתעדכנים שוב ושוב לאורך עשרות שנים".

אמצעי נוסף להציץ בו אל חיי הנכשלים הוא מכתבי תחינה לעשירים ולמפורסמים. סנדג' מספר שקרא 5,000 מכתבים שהגיעו אל ג'ון רוקפלר, שבסוף המאה ה-19 היה האיש הכי עשיר באמריקה. "גברים ונשים מכל המדינה סיפרו את סיפור כישלונם וביקשו עבודה או עצה. הסיפורים שהם שטחו בפניו יצרו דיאלוג בין הצלחה לכישלון,שלימד אותי רבות".

אשראי וטוב לך

אחד הדברים שמעידים יותר מכל על התרחבות המונח לוזר בחברה האמריקנית הוא חלחולה של שפת העסקים לשפת הזהות העצמית. דוגמה טובה לכך היא גלגולו של הביטוי " 3^RD RATE   MAN , שמתאר היום מישהו לא מוצלח, אדם סוג ג'. מקורו של הביטוי דווקא בדוחות האשראי של דן אנד ברדסטריט.

"בזמנו הייתה לחברה שיטת דירוג של רמות האשראי המתאימות למבקשי ההלוואות", מסביר סנדג'.

"אם היית איש עסקים עשיר ומצליח,הגיעה לך הלוואה עם רמת האשראי הנמוכה ביותר,רמה אחת. אם מצבך הכלכלי בינוני,קיבלת דירוג אשראי מהרמה השנייה, ואם לא היה לך גרוש והיית ידוע כחסר אחריות,דרשו ממך לשלם את רמת האשראי הגבוהה ביותר – RD RATE3. הביטוי GOOD FOR NOTHING , שהיום מתאר אדם לא יוצלח,עבר דרך דומה. במאה ה-19 הוא תיאר את הסכום שניתן להלוות למישהו בביטחון שיחזיר את החוב. מישהו יכול להיות GOOD FOR 50 DOLLARS  , ואילו על אחר יאמרו שאי אפשר להלוות לו אפילו דולר אחד.

"דרכם של הביטויים האלה ממחישה איך הקפיטליזם חדש לתרבות האמריקנית ולאופן שבו אנחנו מגדירים את זהותנו העצמית. מ- 1850 כישלון אינו אירוע יחיד בחייו של אדם אלא מגדיר הזהות שלו. ב-1820 מישהו יכול היה לומר על עצמו שהוא "עשה כישלון", MADE A FAILURE. היום אותו אדם מתאר את עצמו במילים I AM A FAILURE, אני כישלון".

ההתרחבות הזו מצערת את סנדג', הסבור שאמריקנים ממהרים להדביק את התווית לוזר. הוא מוכיח את הנקודה באמצעות ניתוח דמותו של ווילי לומן, גיבור המחזה "מותו של סוכן" מאת ארתור מילר וסמל הכישלון האולטימטיבי. המלצתו של מליר,אגב,מפארת את עטיפת ספרו של סנדג',שמתגאה בכך שהסופר והמחזאי הספיק לקרוא את הספר שבועות מספר לפני שהלך לעולמו. "בתרבות הפופולרית ווילי לומן הוא התגלמות הכישלון באמריקה", פוסק סנדג'. "אבל כשניסיתי לחשוב כמו שחוקר אשראי היה כותב עליו, הגעתי למסקנה ההפוכה. לומן נשוי,יש לו שני בנים,אחד מהם משחק פוטבול עם מלגה בקולג',יש לו בית,מכונית ומכשירים חשמליים רבים. לומן יכול לזקוף לזכותו קריירה של 35 שנה שנמשכה גם בשנות השפל הגדול, כשרבים כל כך איבדו את מקום עבודתם. כשחושבים על זה כך,לומן הוא בכלל לא לוזר. מקור הכישלון שלו אינו באירוע חיצוני אלא במצב נפשי שהפך לזהות.

"אתן לך דוגמה נוספת לאדם שסומן כלוזר שלא בצדק בעיני. וויליאם הנרי בריסביין היה בעל מטעים,פקיד מס וכומר שחי במאה ה-19. חוקר האשראי שחיבר את הדוח עליו תיאר אותו ככישלון שלא הצליח בשום עבודה שעשה. מקריאה   ביומניו התברר שירש סכום עצום של מאה אלף דולר,אבל במקום להשקיע את הכסף בעסקים הוא קנה את העבדים שעבדו במטע ושחרר אותם. זה אדם שבעצם ראוי להערכה רבה כמשחרר העבדים הגדול, אבל בגלל שלא הצליח בעסקיו הוא העביר את כל חייו בתחושה שהוא כישלון.

"זה עצוב, אבל כישלון הפך לסמל לכל מה שהאמריקנים בזים לו. זה בסדר להיות עני,אבל רק בתנאי שאתה שאפתן ומוכיח שאתה עושה כל מה שאתה יכול כדי להצליח. אם אתה לא שאפתן והישגי אתה לוזר או אקסצנטרי. לתפישה הזו יש מחיר. האמריקנים לא יכולים לדמיין דרך חיים שאינה מציבה עבודה במקום הראשון, והם מפסידים הרבה בשל כך.

"מעבר לכך, כישלון מוגדר תמיד ככישלון אישי. גם כשקוראים מסמכים שנכתבו בתקופה של שפל כלכלי קשה,כשהחברה כולה חווה קשיים אובייקטיבים עצומים,אנשים כותבים על הכישלון שלהם במונחים אישיים. בשום מקרה הם לא מאשימים את המערכת ואת מנגנוני האפליה,שמהווים חלק בלתי נפרד ממנה. זו גישה בעייתית,שכן היא מונעת פוליטיזציה של הכישלון ולא מאפשרת התארגנות למען דרישה לשינוי של המערכת.

כל אחד יכול להיות לוזר?

"היום כן,אבל במאה ה-19 לא. אתוס הכישלון נבנה על בסיס אתוס היזם האינדיבידואל המצליח, שהתייחס מלכתחילה רק לגברים לבנים. מנגנונים חוקיים כמו העבדות,זכות בחירה רק לגברים לבנים שעמדו בקריטריונים כלכליים מסוימים ומניעת זכות בחירה מנשים ומאפרו-אמריקנים הבטיחו שרק גברים לבנים מסוימים יוכלו להשתתף בשוק הקפיטליסטי. רק כשהגברים האלה מפסידים הם זוכים לתואר לוזר.

"ב-1900 האתוס של הכישלון מתרחב וכולל גם נשים,אפרו-אמריקנים,מהגרים וצעירים. הסיכוי שלהם להיכשל הרבה יותר גדול,מפני שהם מחויבים לעמוד באותן דרישות הצלחה שנדרשות מהגבר הלבן,על אף שניצבות בפניהם בעיות אובייקטיביות שמונעות הצלחה,למשל אפליה על בסיס גזע בקבלה לעבודה. בשנים האחרונות אנחנו עדים להתרחבות נוספת של מושג הלוזר אל שכבות גיל נוספות. לפני עשור היית זכאי לתואר רק אם צברת ניסיון תעסוקתי מסוים. היום גם בני ארבע יכולים להיחשב ככישלון אם לא הצליחו להתקבל לגן הכי נחשב בניו יורק. זה כל כך עצוב בעיני שבן ארבע יכול לקבל תווית של לוזר לכל החיים. אין פלא שבני 27 מתחילים להתלונן על משבר אמצע החיים. אין פלא שבני 27 מתחילים להתלונן על משבר אמצע החיים, ובני 30 מרגישים שבזבזו את חייהם בגלל שלא הצליחו לצבור את המיליון הראשון. הלחץ שמופעל היום על ילדים וצעירים הוא בלתי נסבל".

"נולדו מפסידנים" הוא ספרך הראשון. הוא פורסם בהוצאת הספרים היוקרתית של הארוורד וזכה בכמה פרסים. מצליחן יכול לכתוב על לוזרים?

"מצליחן? אני חושב שבמשך שנים רבות לא עניתי להגדרה הזאת. לקח לי עשר שנים מהיום שסיימתי את הדוקטורט שלי בהיסטוריה באוניברסיטת רטגרס ועד שהספר שלי התפרסם. במהלך העשור הזה אנשים רבים כבר הפסיקו להאמין שהמחקר שלי יהפוך אי פעם לספר. חוץ מזה,השהות הממושכת בארכיונים בלווית כל כך הרבה כישלונות גבתה ממני מחיר נפשי כבד ואפילו נתקפתי בדיכאון,שעבר רק אחרי טיפול. זה לא פשוט לפגוש בכל יום את פחדיך הגדולים ביותר. אבל החוויה הזו חיזקה את התובנה הבסיסית שלי שהסגידה להצלחה תופסת מקום מוגזם בתרבות האמריקנית, ואני מקווה שהספר שלי מוכיח שזה לא תמיד היה כך ושאפשר לחיות גם אחרת".